קצת על "אמצעי, כוונה ויכולת"

בדיונים שנתקלתי בהם בקרב מאבטחים, שוטרים ואזרחים חמושים בקבוצת וואטסאפ ופייסבוק, לא מעט אנשים עדיין מדברים על המונחים "אמצעי, כוונה ויכולת" כדרך לזהות סכנת חיים ברורה ומיידית, לשאלת השימוש בנשק במרחב הציבורי לצורך הגנה עצמית. לא רק זו, אלא אף שמעתי מדריכי ירי שמעבירים הדרכות חידושים וריענונים, ואף הם משתמשים במושגים האלה. אז רשומה זו נועדה בעיקר עבורם, לעשות קצת סדר משפטי בנושא:

כידוע, השימוש בנשק חם במרחב האזרחי ייעשה רק לצורך מניעת סכנת חיים ממשית, מיידית ומוחשית, שמסכנת את היורה או את זולתו, ושאין דרך אחרת למנוע את הסכנה. עם זאת, ממשפט אחד קצר וסתום, קשה מאוד להבין מתי כן ניתן ומתי לא ניתן.

כולנו מסכימים שאם מחבל חמוש בנשק רץ ברחוב ומנסה להרוג אנשים - יש סכנה ברורה ומיידית, ומנגד - כשילד בן חמש ניגש ובועט לנו ברגל כי דחפנו אותו בטעות - אין שום סכנת חיים כלשהי. אלו הם הצדדים הקיצוניים. השאלות המהותיות באות לידי ביטוי בתחום האפור, שבו לא ברור לנו מהי אותה סכנת חיים.

בעבר הרחוק, יחידה מבצעית ממשלתית, העוסקת באבטחת אישים, ביקשה לקבל אי אלו "כללי אצבע", שיסייעו לה להבדיל בין מצבי סכנה מסכני חיים המצדיקים שימוש בירי חם, לבין כאלו שדי לפעול באמצעים פחות אגרסיביים. 

ככל הנראה הייעוץ המשפטי של אותה יחידה, הציע את המבחן של "אמצעי, כוונה ויכולת". העיקרון העומד בבסיסו הוא פשוט:

אמצעי - לתוקף יש כלי נשק או אמצעי אחר ביכולתו לסכן חיי אדם.

כוונה - על פי התנהגותו של התוקף, נראה שכוונתו היא לסכן חיים ולהרוג.

יכולת - לתוקף יש יכולת לבצע את כוונתו בטווח הזמן המיידי.

בהתקיים שלושת התנאים הללו, כך לפי הכללים של אותה יחידה, הונחו מאבטחיה לפתוח באש כדי לנטרל.

כאשר קיים תוקף עם סכין והוא מעוניין לדקור, ואף צועק קריאות רצח - אולם הוא מצוי לבד בתוך חצר והמאבטח מצוי בקומה שנייה, הרי שלאותו תוקף יש אמצעי וכוונה, אבל נכון לעכשיו - אין לו שום יכולת לבצע את זממו, ולכן אין צורך להשתמש בשלב זה בירי.
כאשר מסתובב אדם חמוש בנשק ברחוב, ומתנהג כאחד האדם. הרי שיש לו אמצעי, יש לו יכולת - אבל אין לו בשלב זה כל כוונה. על פניו נראה שמדובר באדם שוחר שלום. במצב זה בוודאי שאין צורך להשתמש בירי. ובמקרה האחרון - כאשר אדם מתנהג באופן אלים, יש לו קרבה לאנשים ויכולת פיזית ליצור מגע - אך אין לו שום אמצעי בידיו - נראה שיש לו כוונה ויכולת, אבל אין לו אמצעי (זולת ידיו), ולכן גם במקרה זה - הונחו מאבטחי אותה יחידה שלא לפתוח באש.

מאותה הנחייה שיועדה לגוף ממשלתי בלבד, זלגו העקרונות הללו גם למרחב האזרחי, לאזרחים חמושים "רגילים". קרוב לוודאי שהדבר אירע לאחר שמדריכי ירי בגופי ביטחון השתחררו משירותם והמשיכו להדריך ירי גם באזרחות - באותו האופן שלמדו.

אולם חשוב לזכור: החוק אינו מכיר במבחנים הללו ובכללי האצבע הללו כדרך לקבוע האם מתקיימת סכנת חיים! כללים אלו נועדו ליחידה מבצעית, שפועלת תחת איום מתמיד, ולא נועדו לאזרח חמוש שמסתובב ברחוב.

 נוסף לזאת, העקרונות האלה אינם מתווים פעולה חלופית, אינם שוקלים נסיגה (כיוון שמאבטחי אותה יחידה לא יכולים לסגת נוכח הסכנה - אלא עליהם לאבטח את מושא אבטחתם!), ואין כאן עקרונות של נטרול ולא הריגה. כללי האצבע הללו אולי התאימו לאותה יחידה - אך אינם מתאימים כיום למרחב הציבורי, ואין להם כל מקור סמכות בחוק.

מקור הסמכות היחיד, הקיים לאזרח החמוש, הוא סייג ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין (יחד עם סייג הגנת הבית, הגנת הצורך והעקרונות הנלווים, הקשורים לסבירות הפעולה). לכן, אני ממליץ בחום לכל העוסקים בתחום, ולאזרחים חמושים בכלל - לשנות את השיח, ולהפסיק לדבר על "אמצעי, כוונה ויכולת". תחת זאת, יש להתמקד בסייג ההגנה העצמית ההגנה העצמית, הקבוע בחוק:

"34י. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים."

החוק אמנם מעט מורכב להבנה, אבל הוא יותר מדויק מאשר הסתמכות על מושגים ומונחים שלא היו קיימים בו מעולם.

עו”ד דורון ברקת